אמא תמיד אמרה לי שאת האהבה הראשונה לא שוכחים, והיא צדקה.

אני זוכר אותה כאילו לא עברו 17 שנים מאז.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

יום אחד, אני משחק לי בקוביות להנאתי, בדיוק אחרי שניצחתי חבר בכמות האפונים שהצלחתי להכניס לאף. הרגשתי בעננים. 

אחרי כמה דקות יצאה לחצר הילדה הכי יפה בגן, קראו לה מייאור. השם שלה היה מיוחד, בדיוק כמו היופי שלה. שיער חלק בגוונים של חום בהיר בואך בלונדיני, עיניים כחולות וגדולות כמו של הבובת בראץ מפינת המשחקים וחולצה של הלו-קיטי שהשאירה לחולצת הפאוור ריינג׳רס שלי אבק.

גייסתי כל טיפת אומץ שהייתה בגוף הקטן שלי, הורדתי את שאריות הפלסטלינה מהחולצה, ניקיתי את הגואש מהשיער, הוצאתי את שאריות החול מהשיניים והלכתי להגיד לה שאני אוהב אותה.

התקרבתי אליה לאט, הדופק שלי עלה. 

נעמדתי מולה, מנסה להבין מה ילד בן חמש אמור להגיד כדי לפתוח שיחה.

חשבתי, וחשבתי עד שהבנתי שאני עדיין עומד מולה ולא אומר מילה, והיא מתחילה לחשוב שאני יותר מוזר ממה שאני נראה.

פתחתי את הפה להגיד לה שאני אוהב אותה, ובמקום המילים יצא משהו אחר. הקאתי לה על החולצה היפה שלה. אפילו האפונים שהיו לי באף מארוחת הצהריים יצאו כדי להחמיר את המצב. היא אמרה לי שאני מגעיל ואיכסה וברחה משם בוכה.

ואני, במבט מיואש, עושה דו״ח נזקים כדי להבין מה השתבש, בעוד חצי מהגן צוחק עליי והחצי השני נגעל.

זה מה שקורה כשאוכלים חול מקולקל.